סדנאות הקצב שלי, שמורכבות מ-"תי- גוף" ובעיקבותיו, תיפוף על דרבוקות, "צועדות" על פי תכנית מובנית,
אבל בו זמנית, אני פתוחה, ואפילו סקרנית, לזרימה שתינבע מהובלה של הקהל.
זה מדהים, איך לפתע מישהו מהמשתתפים על המעגל "מתעורר" מימשהו ומתחיל להוביל,
במצב זה, עליי להבחין במהירות, מייד להיצטרף, ואחר כך רק ל…הוקיר.
זה מה שקרה ברגעים החמודים שמופיעים בסרטון של אחת מארבע הקבוצות, שבאו ממחלקת הדימות של תל השומר(רנטגן, אולטראסאונד, סי. טי, אם.אר. איי).
"בחלק מין המקצב" הוריתי: "יש להקיש על התוף שמימין, ובחלק על התוף שמשמאל".
לפתע, לפני שסיימתי את ההוראה, מישהו החל לתופף בעצמו, פעם על התוף שמימינו ופעם על זה שמשמאלו, פעם לימין, ופעם לשמאל. תק- תק. תק- תק. תק- תק….
וכמו שרשרת קוביות דומינו, הצטרפו האחרים, כשחלק מדייקים וחלק מתבלבלים קלות.
בסירטון אפשר לראות את התופעה וגם לישמוע "קריאות- מרדף" משועשעות אחר הקצב הקבוצתי.
כשראיתי את התופעה "משתלטת" על המעגל האנושי, הופתעתי, וקמתי לצלם מהר,
כדי שהרגע לא "יברח" לי!!!
לכאורה תיפוף כל כך פשוט, אבל הספונטאניות שלו, שימחה אותי במראה, בצליל ובשובבות שלה.
בעצם גיבוש קבוצתי בשיאו.
גבר אחד הופיע לכמה סדנאות, התפלאתי לראותו שוב ושוב, אבל למדתי לא להכביר שאלות.
רק לאחר הסדנא האחרונה התבהר לי שהוא הפרופסור, מנהל המחלקה, שרצה לתופף עם כל הקבוצות.
סדנא לצוות של מחלקת הדימות , תל השומר, אצל בתיה גרינר בביתה שבצפרירים.